בשבע בבוקר עלינו להסעה שתוביל אותנו לנתב"ג.

אהובה, תמימה ודבורה הוא הצוות שנבחר ללוות את הקבוצה.

ההתרגשות עולה דרגה. לאחר התארגנויות בלתי פוסקות, הרגע הגדול הגיע.

אהובה, כמו תמיד לוקחת פיקוד ומסדרת לנו שירות  VIP בשדה התעופה.

עמוסות בתיקים ומזוודות התקדמנו לאיטנו.  

רגעים שקשה לתאר במילים.

רגע השיא מגיע כאשר אנו עולות במדרגות למטוס,  מי היה מאמין שנגיע לרגע הזה. אנחנו מנסות להנציח את הרגע דרך עדשת המצלמה.

המטוס ממריא וליבנו ממריא יחד אתו, עשר נשים מאושרות המתגוררות ב׳מחסי עוז׳ זוכות לטוס זו הפעם הראשונה בחייהן.

נחתנו. ניתן למשש את ההתרגשות בידיים.

קיבל את פנינו מזג אוויר מצוין, נראה כי התכונן לבואנו, כיאה לקבלת פנים מכובדת לקבוצה מיוחדת כל כך.

התמקמנו במלון דירות באזור הרובע היהודי. פטפוטים על ההתרגשות והטיסה ויוצאים לדרך…

את היום הראשון בילינו בהיכרות קצרה בבודפשט העיר, הכרנו את המבנים המעניינים והשונים כל כך, ראינו את בית הכנסת הגדול והעתיק, צעדנו בסמטאות צרות לצד רחובות הומים.  התחבורה המגוונת והמעניינת בבודפשט בהחלט מרשימה, רכבות לצד אוטובוסים חשמליים, רכבים פרטיים וריקשות.

הבנות הולכות פעורות פה, אינן מדברות כמעט, בולעות כל התרחשות.

לקראת ערב עלינו לסיבוב על הגלגל הענק, כך צפינו על העיר מגובה עצום כאשר כל העיר מוארת. הבנות גילו הרבה אומץ!  (גם אהובה, בלי שישימו לב…)

לאורך המסע גיליתי ממסתרי ליבן של הבנות, על האמיצות ביניהן, החשושות, המתמסרות ועל אלה שלא יתעייפו לרגע וירצו לטייל עוד ועוד.

עמוסות בחוויות סיימנו את היום הראשון במסעדה יהודית בטעם ישראלי-הונגרי.

את היום שני למסע פתחנו באוטובוס תיירים שסייר בעיר, כיכר הגיבורים ועוד אתרים מיוחדים.

אלא שאז ציפתה לנו הפתעה, האוטובוס החל להתקדם לכיוון נהר הדנובה לצלילי מוזיקה דרמתיים. נשימתנו נעתקה, מה קורה כאן?

האוטובוס נכנס למי הנהר והפך לסירה של ממש!

וואווו! אנחנו שטים בנהר בתוך אוטובוס… קריאות ההתפעלות של כולן ובמיוחד של רחל ודינה נשמעו היטב באוטובוס.

משם לגן החיות של בודפשט. בדרך,  תמימה ודבורה פוצחות בשירה עם הבנות לא לפני שצוות סוכנות הנסיעות מגלה לי הם מוקסמים ממסירות הצוות ואהבתן הגדולה לבנות.

מופע מדהים של אריות ים קיבל את פנינו! האריות זינקו וקיפצו מעל המים כמו הריעו לנו: "ברוכות הבאות, חיכינו רק לכן!" לא הפסקנו להתפעל מהמראה המשובב.

גן החיות משתרע על שטח גדול, המבקרים יכולים לצפות בבעלי החיים מקרוב (בשונה מגני החיות בארץ) מה שהופך את החוויה למרגשת יותר.

לאורך כל הדרך אנו שרות וצוחקות, הבנות מבקשות להצטלם לבד ובזוגות, עם דבורה  ובלעדיה ועכשיו עם תמימה ועכשיו עם דבורה ותמימה. ועכשיו לצלם רק את ההיפופוטם….

תצוגת עולם המים הקסימה אותנו, אכן עולם קסום, מה רבו מעשיך ה'!

ביום השלישי למסעינו הרחקנו לעיירת וישיגרד.

טיפסנו על גרם מדרגות גבוה , צעדנו לאורך השביל וגילינו נוף עוצר נשימה!

עמדנו פעורות פה! לא ניתן לתאר במילים את היופי שנגלה לעיננו. רוח קרה היכתה בפנינו, הרוחות והקור היו עזים, אך לא יכולנו להיפרד מהנוף ומהיופי הזה. צילמנו והצטלמנו מכל זוית אפשרית, הבנות היו מאושרות. לתחושתי הן פיתחו חוש נוסף שלא הכירו עד כה, ליהנות מהטבע, מהנוף ומהשקט.

תמימה מעמידה בסימטריה את הבנות לתמונה על רקע הנוף ודבורה מטפסת על המצודה לקלוט את היופי הזה.

משם, גלשנו במגלשות בוב. הבנות לא מפסיקות לצחוק וליהנות מהחוויה. אני שוב נדהמת מהאומץ של הבנות, עליזה קורנת מאושר, ריטה מגלה אומץ ומאיצה בי להאיץ את קצב הגלישה ולימור לא מפסיקה להתגלגל מצחוק.

כאשר המתנו בתור, נינה שלפה עוגת שוקולד שקנתה בקונדיטוריה היהודית בבוקר, המחזה היה משובב והתאים לאווירת השובבות שחשנו באותם רגעים.

בכפר האומנים ביקרנו במוזיאון המיניאטורות, הבנות עברו מתצוגה אחת למשנה תוך שהן בוחנות את המוצג דרך המיקרוסקופ. עבודות האומנות המיניאטוריות הדהימו את כולנו ושוב התרגשתי לראות את הבנות מבינות את עוצמת האומנות שנכנסת בתוך קוף של מחט.

במוזיאון המרציפן, נהנינו לגלות דמויות מוכרות וסיפורי אגדות מפוסלים במרציפן.

היום האחרון למסע , לא רוצים להפסיק את הטיול הזה!

אנחנו מנסות למצות כל רגע, להנציח עוד רגעים מיוחדים ולצלם כל אחת בכל חוויה אפשרית.

הגשם מזרזף ואנו מטפסות על ההר ברכבל. האוויר צלול ונקי, הנוף עוצר נשימה ושקט… שקט שמאפשר ליהנות מהיופי ומהנוף הפסטורלי.

בסיום המסלול, הצוות המדהים שלנו פוצח בריקוד ובשירה עם הבנות, לאושרינו לא היה גבול.

בדרכינו לאי מרגיט, עולות בקשות להישאר בהונגריה לשבת… כמעט התפתיתי.

האי מרגיט על שפת נהר הדנובה מלא במבקרים, אנו עולות על אופניים משפחתיים ומדוושות בקושי רב על כביש האספלט, אנו מנסות להגיע למזרקה המנגנת כשסביבנו רוכבי אופניים ורכבי תיירות מנוסים. צחקנו מלו פינו, החלפנו מקומות עודדנו את הבנות לדווש מהר יותר חזק יותר עד ש… התייאשנו.

רגעי הטיול האחרונים, אנו אורזות את החפצים בלב הומה.

לפנות בוקר יצאנו לכיוון שדה התעופה של בודפשט.

לאחר הבידוק הביטחוני (ולאחר שרוקנו לנו קצת את התיקים, חלצו לנו נעליים וסניורה כועסת שלקחו לה את הקרמים והדיאדורנט שברוריה נתנה לה)

אנחנו על המטוס בדרך חזרה, לילה כמעט ללא שינה עבר עלינו. לימור יושבת על ידי ולא עוצמת עין, אני מאיצה בה לנמנם מעט כמו שאר חברותיה, אך היא מסרבת.

מדי פעם אני חוטפת תנומה, פוקחת עיניים ולימור עדיין מתבוננת בענין דרך החלון. "רציתי להגיד לך משהו" היא אומרת פתאום "מה רצית להגיד?" אני שואלת, "רציתי להגיד לך שאני נהנית במטוס!"

איזה אושר!

נחתנו.

אנו על האוטובוס בישראל בדרך לאולם הנוסעים, מנסות לעכל.

אנחנו בשקט, ורד מפירה אותו: "יפי, יש מטוס לתאילנד?" "כן" אני עונה לה. וורד שוקעת בהרהורים.

אנחנו מצטלמות לתמונת סיום על רקע מנורת הנחושת בנתב"ג.

הבנות והצוות עולות להסעה למבשרת, אני נפרדת מהן בלב דומע ורוגש.

אני חוזרת לאולם, פותחת את המחשב וכותבת מייל תודה לכל הצוות שנשאר בארץ וסייע מאחורי הקלעים.

תודה לבורא עולם שזיכה אותנו לעשות חסד עצום, שזיכה אותנו להיות שותפות לעשייה המדהימה הזאת.

שזיכה אותי להכיר צוות משובח, עם לב ענק.

אני שולחת ומצרפת את תמונת המנורה, על האור שהצלחנו להדליק בלבבות.

נ.ב

במוצ"ש אני מקבלת הודעה מדבורה: "ורד מבקשת בטיול הבא לטוס לתאילנד" 🙂